החלטה בתיק ע"ע 15629-11-13

הרקע לבקשה:

2.      המשיב הינו מהנדס תעשיה וניהול במקצועו, ואילו המבקשת הינה חברה העוסקת בפיתוח רכיבים אלקטרוניים. המבקשים 2 ו- 3 היו, במועדים הרלוונטיים לתביעה, בעלי המניות של המבקשת, ובנוסף, המשיב 2 גם שימש כדירקטור ומנכ"ל המבקשת.

3.      במהלך שנת 2009 התקיימה בין המבקשת לבין המשיב התקשרות שנחלקה לשתי תקופות: הראשונה היא מחודש פברואר ועד לחודש יוני (כולל) - לגבי מהות היחסים בתקופה זו נחלקו הצדדים. לטענת המשיב הוא היה עובד המבקשת ואילו לטענת המבקשת, בתקופה זו היא פעלה לגיוס כספים נוכח מצבה הכלכלי, ובין הצדדים לא שררו יחסי עובד - מעביד אלא יחסים אחרים במסגרתם נדרשה מעורבותו של המשיב. אין חולק כי בגין תקופה זו שילמה המבקשת למשיב בחודש יולי 2009 סך של 40,000 ש"ח נטו בגין התקופה הראשונה; השניה, תקופה שמיום 1.7.09 ועד ליום 10.9.09 - מועד בו סיים המשיב את עבודתו מיוזמתו בטענה כי המבקשת מתחמקת מלחתום על הסכם עבודה. לגבי תקופה זו אין חולק כי היחסים שבין הצדדים היו של עובד ומעביד.

4.      בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת והמבקשים לחיובם, ביחד ולחוד, בתשלום זכויות שונות בגין שתי התקופות, ובכלל זה שכר עבודה, פיצוי הלנת שכר, הוצאות רכב וזכויות סוציאליות שונות. לטענת המשיב הוא זכאי לזכויות שונות שנקבעו בטיוטת הסכם עבודה שלא נחתמה, לטענתו, בשל התנערות המבקשת מן ההסכמות שגיבשו הצדדים ושמצאו ביטוי במסגרת הטיוטה. המשיב טען שיש להרים מסך בין המבקשת לבין המבקשים 2 ו- 3.

5.      המבקשת טענה כי טיוטת ההסכם לא נחתמה עקב חילוקי דעות מהותיים הנוגעים לתנאי העסקתו. עוד טענה המבקשת כי הסכום של 40,000 ש"ח נטו מקפל בתוכו את כלל הזכויות של המשיב בגין כלל תקופת העסקתו.

6.      בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה. להלן בתמצית הכרעותיו:

תקופת ההעסקה הראשונה - בית הדין העדיף את גרסתם של המשיב והעד מטעמו, מר הלפרט, אשר שימש בשעתו כדירקטור במבקשת, וקבע כי המשיב החל עבודתו במבקשת, כעובד, ביום 1.2.09. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי בתקופה זו המשיב הוצג כלפי גורמים עסקיים חיצונים כמנהל בכיר במבקשת וכשותף להחלטות ניהוליות ואף הוסמך לשמש כמורשה חתימה. בית הדין היה ער לכך שבמהלך חלק מן התקופה האמורה קיבל המשיב דמי אבטלה מהביטוח הלאומי, אך קבע כי אין בעובדה זו די כדי לשנות את הכרעה בשאלת יחסי העבודה ששררו בין הצדדים.

נדחתה גרסת המשיב לפיה הוא זכאי מכוח הסיכום עם המשיב 2 לשכר עבודה ולזכויות נוספות, מעבר לסך של 40,000 ש"ח נטו ששולם לו, וזאת למעט הזכאות לימי חופשה בגין תקופה זו. בית הדין קבע, בהסתמך על עדותו של מר הלפרט שנמצאה מהימנה, כי הסכום היחיד שהמשיב זכאי לו כשכר עבודה בגין התקופה האמורה, היה בגובה "מענק החתימה" ששולם לו בסך של 40,000 ש"ח נטו.

התביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר באשר לחלק מתקופת ההעסקה הראשונה התקבלה, ונפסק למשיב פיצוי בסך של 5,000 ש"ח.

תקופת ההעסקה השניה - בית הדין קבע כי טיוטת הסכם העבודה לא היתה מוסכמת. עוד קבע בית הדין כי יש לקבוע את זכויות המשיב בתקופה זו אך ורק על בסיס הדין והחלטת דירקטוריון המבקשת המפרטת את תנאי השכר להם היה זכאי המשיב: שכר עבודה חודשי בסך של 15,000 ש"ח, החזר הוצאות רכב וכן החזר הוצאות כנגד קבלות. כפועל יוצא מכך נדחתה תביעת המשיב לסעדים הכספיים שמקורם בטיוטה, לרבות הפרשות לקופות גמל העולים על הקבוע בדין, ימי חופשה בהיקף העולה על הקבוע בחוק, קבלת מניות המבקשת וכן התביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם.

בית הדין פסק למשיב שכר עבודה בסך של 35,000 ש"ח, החזר הוצאות רכב בסך של 3,451 ש"ח, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך של 324 ש"ח, פדיון חופשה בגין שתי התקופות בסך של 5,454 ש"ח.

התביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין תקופת ההעסקה השנייה נדחתה מחמת התיישנות.

כן נפסקו לזכות המשיב הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח.

7.      אשר להרמת המסך, קבע בית הדין כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המבקשים 2 ו- 3 בחובות המבקשת בכל הנוגע לזכות לתשלום שכר עבודה והחזר הוצאות בלבד. בעניין זה קבע בית הדין כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם הינו מקרה מובהק של מעשה תרמית המצדיק את "הרמת מסך" ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות נוספות ל"הרמת מסך". עוד נקבע כי המבקשת, אשר הייתה חברת מעטים, העסיקה את המשיב משך תקופה של חודשיים ו-10 ימים מבלי ששילמה לו שכר כלל, ללא כל הצדקה ובלא שהייתה מחלוקת כנה ביחס לעצם הזכאות.

      לאור האמור חוייבו המבקשים 2 ו-3, לשלם למשיב, ביחד ולחוד עם המבקשת, את הסכומים הבאים: סך של 35,000 ש"ח בגין שכר עבודה; סך של 3,451 ש"ח בגין הוצאות רכב.

הבקשה וטענות הצדדים:   

8.      המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישו את הבקשה  - מושא הדיון לפני. המבקשים טוענים כי סיכוייהם לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות מהותיות הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. לטענתם, טעה בית הדין עת קבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד בתקופה הראשונה. לענין זה נטען כי בית הדין כלל לא בחן ולא יישם את המבחנים הקבועים בדין לצורך בחינת מהות היחסים. עוד נטען בעניין זה כי בית הדין לא נתן משקל לעובדה כי המשיב קיבל בגין התקופה הראשונה דמי אבטלה, דבר המהווה עבירה פלילית בפני עצמה; בית הדין הורה על הרמת מסך ההתאגדות מבלי שהונחה כל תשתית העובדתית לכך שנעשה שימוש לרעה באישיותו המשפטית של התאגיד.